הזבוב- חנוך לוין

אישתי, אבי, אימי וכל יתר קרוביי וידידיי מודים בפה מלא שאני יותר מזבוב.

הם אומרים שכל ניסיון להשוואה ביני ובין זבוב הוא מגוחך. די, לשם דוגמא, להעמיד אותי לצידו של זבוב כדי להיווכח שהוא נופל ממני בכמה וכמה תחומים חשובים. אישתי אומרת שגם אם הייתי גמד- מה שאינני, כמובן- עדיין הייתי גבוה וגדול מזבוב. אין טעם להצטנע, היא צודקת, ואני יכול לישון לי בשקט ובנחת מתוך וודאות שבכל מקרה אני יותר מזבוב.

האם הזכרתי את העובדה שאני יכול למעוך זבוב באצבע אחת? האמינו לי, כבר מעכתי בחיי לא זבוב אחד ולא שניים, ודעתי היא שלאדם צריך להיות סיפוק גדול ביותר מהעובדה שהוא איננו זבוב.

הייתי רוצה גם לרמוז בשתיים- שלוש מילים על תחום האינטיליגנציה. דוגמא פשוטה ואופיינית: אני נוהג במכונית. מעשה שגרתי ויומיומי. האם הזבוב נוהג במכונית? כאן יכול לבוא הזבוב ולטעון- ובצדק- שהוא קטן מדי בשביל לנהוג במכונית, ושאם יישב בכיסא הוא לא יגיע להגה אפילו. טוב ויפה; אם כך האם ניסה אי פעם הזבוב לבנות לו מכונית שתתאים לממדי גופו? האם בכלל יודע הזבוב מהי מכונית? האם בכלל חשב הזבוב אי פעם על מכונית?

למה לא לדבר גלויות, רבותיי. כשאני יושב בבית הכיסא, אני לא מחטט במה שיוצא לי מלמטה. לא רבותיי, אני אינני זבוב. אני יושב וקורא עיתון.

ואם יבואו ויטענו כנגדי שהזבובים, למרות נחיתותם, מתרבים בקצב מהיר משלנו- לא אכחיש. ואם יוסיפו ויאמרו שהזבובים יכולים להציק לנו ולהעביר לנו את טיפוס המעיים- גם זה נכון. ואם יוסיפו ויטענו כנגדי שהזבובים רבים מאיתנו ומקיפים אותנו מכל עבר- גם את זה לא אכחיש. ברם! לעולם- לעולם לא יגיעו הזבובים לאיכויותינו האנושית. האם אינם יודעים את ההיסטוריה שלנו. את שבועתנו להילחם עד טיפת דמנו האחרונה, את הקשר שלנו לאדמה הזאת ואת מורשתנו הלאומית!

בבוקרי שבת, כשאנו מתעוררים משנתנו בשעה מאוחרת, אישתי מניחה את ראשה על כתפי, נועצת מבטה בזגוגית החלון, ורואה זבוב מזמזם ומניע בכנפיו. היא מצטחקת ואומרת: "זבוב זה, בעלי היקר, ימות תוך שעות ספורות, בעוד שאתה, בעלי היקר, תמשיך לחיות אחריו לתפארת מדינת ישראל, ולפרנסת ילדינו מולתלי השיער". אני מצטחק אליה ומשליך את הכר שלי לעבר הזבוב. בדרך כלל אינני פוגע משום שעודני מטושטש, אבל לפעמים הכר פוגע בזבוב והוא נופל לשיפולי הווילון. או אז מתחילה אישתי לבכות. "למה את בוכה, אשתי היקרה?", אני שואל אותה, והיא משיבה: "אני בוכה משמחה, על שאתה אינך זבוב". ואז אוחזת ההתרגשות גם בי. נחשול אדיר של הכרת תודה ליחסו של אלוהים אלי מציף אותי, ואני מתחיל להתייפח, ושומע איך ילדינו מתולתלי השיער מצטרפים אלינו ביבבה חרישית. אנו מתכווצים כולנו, משפחה אחת בוכייה, חבוקים, זולגים דמעות, רוטטים מאושר ושביעות רצון. הו, כמה שאנחנו לא זבובים! לא- זבובים נפלאים שכמונו!

 

לגרסה מודפסת>>>

 

חזרה למונולוגים גברים

© 2016כל הזכויות שמורות לרותם קינן