החגיגה- מאת תומס ויטנברג

 

כריסטיאן:

 

השעה שבע, וזה הזמן להרים כוסית.

 

אבל לפני זה, יש לי נאום שהכנתי, על אבא שלי. האמת שכתבתי שני נאומים, אתה צריך לבחור אחד מהם. יש לי אחד ירוק ואחד צהוב. הירוק? הירוק זאת בחירה מעניינת. קראתי לו "כשאבא עושה אמבטיה".

 

היית מאוד קטנה כשעברנו לגור כאן, ואהבתי את המקום. אחותי לינדה, שמתה עכשיו, ואני, היינו עושות פה הרבה שטויות. כמו שאתם יודעים, בתקופה ההיא, המקום הזה שאנחנו יושבים בו עכשיו היה מסעדה. לינדה היתה מכניסה כל מיני דברים למנות של האורחים- איזה עלה, בורג, חיפושית... כל מיני דברים, ואז היינו מתחבאות ולינדה היתה מתפקעת מצחוק, היה לה את הצחוק הכי מדבק שאפשר לדמיין, אני ממש יכולה לשמוע אותה עכשיו צוחקת... אז היינו מתגלגלות מצחוק וישר תפסו אותנו, אבל אף פעם לא עשו לנו כלום. האמת שמה שהיה הרבה יותר מסוכן זה כשאבא שלי היה הולך לעשות אמבטיה. לפני זה הוא היה לוקח את לינדה ואותי לחדר העבודה שלו, היה לו מין טקס כזה, הוא היה נועל את הדלת, סוגר את הוילונות, מכבה את האורות, אבל משאיר מנורה אחת דולקת, הכל היה צריך להיות בדיוק כמו שהוא אוהב... ואז הוא היה מוריד את החולצה והמכנסיים, ואומר גם לנו להוריד, הוא השכיב אותנו על הספה הירוקה ואנס אותנו. הוא ניצל אותנו מינית. הוא קיים יחסי מין עם הילדות הקטנות שלו. נדמה לי שזרקת כבר את הספה הירוקה ההיא, לא אבא?

 

כשלינדה מתה, הבנתי שאבא שלי היה בן אדם מאוד נקי עם כל האמבטיות האלה, וחשתבתי שזה משהו שאני רוצה לחלוק עם כל המשפחה שלי. אני חושבת שכדאי שתדעו שהלגה הוא בן אדם נקי, בן אדם מאוד נקי, אבא שלי, והוא חוגג היום יום הולדת שישים! לחיי אבא שלי! האיש שהרג את אחותי! לחיי הלגה האנס והרוצח!

 

אמא, אני לא שכחתי אותך. אמא שלי, העדה הנאמנה שלי. ב1974, את, אמא שלי, נכנסת לחדר העבודה וראית אותי עומדת על ארבע וראית את בעלך עומד מעלי בלי מכנסיים, ראית את הזין של אבא שלי מול הפה שלי, ראית את הזרע שלו מרוח לי על הפנים... אני מתנצלת, אני מתנצלת שהיית צריכה לראות את הבת שלך במצב כזה, אני מתנצלת שבעלך אמר לך לצאת מייד החוצה, אני מתנצלת שעשית מה שהוא אמר לך ויצאת בלי לחשוב פעמיים, אני מתנצלת שאת כל כך צבועה ומושחתת שאני מקווה שתמותי מזה, אני מתנצלת שכולכם, ערימת בני זונות חוגגים על הגופה של אחותי, ואני מתנצלת שבעלך במשך 30 שנה...

 

אני יכולה לגמור לדבר? אני יכולה בבקשה לגמור להגיד את מה שיש לי להגיד? כולכם ידעתם, נכון?

 

גרסה להדפסה

 

חזרה למונולוגים נשים

© 2016כל הזכויות שמורות לרותם קינן