רומאו ויוליה- שייקספיר- יוליה

הו, ליל דודים, פרוש כובד צעיפיך

על עיניהם של הבולשים בלאט,

ויצמד אל זרועותי רומאו

סמוי מעין ואטום לאוזן.

לאוהבים דים מאור פניהם

למען יתעלסו בנעימים.

אם באמת האהבה עיורת,

אין עוד בן-זוג יאה לה מן הלילה.

בוא לילה שחור-גלימה, כסה דמי

הפרא שהציף את לחיי,

וזו אהבתי העצורה בי,

תהא לובשת יתר אומץ-רוח

ולא תראה בפעלה כי אם

המעשה של תום וענוה.

בוא, לילה! בוא, רומאו, בוא

כאור נבקע בעלטה ושכב נא

על כנף-הלילה ותבהיק צחר

משלג רענן על גב עורב.

בוא לילה יקירי, שופע רך,

בוא, שחור-המצח, תן לי את רומאו!

ועת ימות, קחהו לידיך

וקרע אותו לכוכבים קטנים,

והוא,- כה יפאר פני הרקיע

שכל דרי-העולם יתאהבו בלילה,

ולא עוד יסגדו לאל השמש.

 

גרסה להדפסה

חזרה למונולוגים נשים

 

© 2016כל הזכויות שמורות לרותם קינן